איך אנחנו לא נפצעים מתרגול פיזי?

איך אנחנו לא נפצעים מתרגול פיזי? השאלה רלוונטית לגבי כל תרגול, יוגה במיוחד, יוגה טיפולית בעיקר. הטיפול באמצעות יוגה מגיע ברוב המקרים אחרי שהאדם כבר פצוע וכואב אם כן למה לא למנוע מראש פגיעה בגוף? אנחנו מתרגלים בעצמנו, ומלמדים את תלמידינו קודם כל איך להגן על עצמם ואיך לעבוד ב*מוד בטוח*. זוהי תודעה אחרת של פעולה, תודעה רחבה שבה יש נוכחות מתמדת של *מתבונן* שצופה בעין נוכחת ב*מתרגל.

נרצה לאמן קודם את המתבונן להיות שרוי בחקירה מתמדת מול הגוף המתרגל. כשאנחנו במצב מתמיד של חקירה עצמית, בזמן התרגול עצמו, ובהדרגה,  גם בכל רגע של ערות בחיינו, יהיה כמעט בלתי אפשרי להפצע או להפגע מכיוון שהתודעה שלנו, כמו הורה טוב, נוכחת בעיניים פקוחות בכל תנועה ונשימה של ה"ילד" שלה שמתרגל יוגה, ומכוונת אותו לעשייה בטוחה, נכונה ומועילה.

להורה לא מספיק רק להגן על הילד מפגיעה, הוא רוצה גם שהילד יתפתח ויתקדם בחיים, ובמקרה של התרגול יתחזק, יתגמש וישפר את היציבה. על הילד ללמוד להסתגף, כלומר להפגש עם תחושות קשות. ההורה ממריץ ומעודד את ילדו לפגוש קושי בלי לפחד מסבל

אז יש לנו מורה פנימי לתרגול האישי, אבל גם מורה חיצוני, כשאנחנו בוחרים להגיע לקבוצה או שעור פרטי. איך נדע אם המורה הזה נכון לנו? זה נושא למאמר בפני עצמו, במשפט אחד: התחושה שהתרגול הוא בטוח, וגם מאתגר במידה הנכונה והמדוייקת לנו, היא הסימן שמצאנו את מקומנו. לרוב צריך לפגוש כמה מורים כדי לבחור את זה הנכון לנו.

תזכורת כדי למנוע מראש פגיעות עתידיות נרצה "לתקן" בכל בוקר את הטראומה הקטנה שעבר הגוף שלנו כשלא זז כלל כל הלילה. תרגול יומיומי אישי ומותאם לנו, יעשה את העבודה, ימנע בעיות בעתיד וישמור על גופינו גמיש, חזק וקליל.